צדק צדק תרדוף

מטרת אתר זה היא להציג ולהדגים כיצד התנהגות רופא – מקצועית ואנושית – יכולה להשפיע על גורלו של חולה לחיים או למוות וכיצד, בהעדר מערכת בקרה אובייקטיבית, מקרים כאלו עלולים להיות מטויחים.

כדי למנוע מצבים כאלו בעתיד חקירת מקרי חשד לרשלנות פושעת צריכים לצאת מידיהם של מנהלי בתי החולים של קופת חולים כללית ולעבור לידי גוף חיצוני – עד כמה שניתן ניטרלי. כמו שיש מח"ש לשוטרים, צריך לקום מח"ר לרופאים של קופת חולים כללית. רק כך נוכל להתחיל את התיקון.

לבדיקת התנהגות רופאים עובדי המדינה יש גוף נפרד – נציבות שירות המדינה.

מתוך דו"ח מבקר המדינה:

"תקלות וטעויות במערכת הרפואית הגורמות נזקים למטופלים מתרחשות מפעם לפעם במוסדות הרפואיים או במוסדות המבצעים פעולות טיפול ואבחון רפואי. הגורמים להן נחלקים לכמה סוגים.:       1. גורמי סיכון שחלקם אינם בשליטת המערכת הרפואית, ולפיכך הם עלולים לגרום לנזקים במהלך פעולות הטיפול הרפואי כגון תגובה בלתי צפויה של המטופל לטיפול הרפואי. 2.עומס עבודה או היעדר תנאים סביבתיים המאפשרים עיבוד וקליטה של נתונים רבים הכרוכים בטיפול בחולה  3.    טעויות הצוות המטפל, טעויות בשיקול דעת וטעויות אנוש  4. רשלנות בטיפול הרפואי שאינה מגיעה לכדי עברת משמעת  5.    רשלנות חמורה שיש בה משו􀀁ם עברת משמעת  6. רשלנות פושעת שהיא בבחינת עברה פלילית."

…..

כמו כן נמצא כי אין נהלים המחייבים את המוסדות הרפואיים בביצוע תחקירים סמוך לאחר אירוע חריג, כדי שהעובדות יהיו קרובות למציאות ככל האפשר, ולכן כל מוסד נוהג לפי החלטתו; לא נקבע מי מוסמך לבצע תחקיר, באיזו דרך ומהם לוחות הזמנים"

רק כעבור שנים יודה בבית המשפט ד"ר אהוד דודסון, מי שהיה מנהל בית החולים סורוקה ובהמשך מנכ"ל קופ"ח כללית (הבעלים של 13 בתי חולים בארץ) כי היו מקרים בהם הורה לא לפרסם מקרים (כמו המקרה של מ.א. ז"ל שיוצג בהמשך) שעלולים היו לדעתו לפגוע בשמו הטוב של בית החולים, אך כן לעמול להכין תוכנית מיגרה במידה והנושא ידלוף…

ראשית המצב החוקי בישראל נכון להיום:

• חוק החולה הנוטה למות סעיף 4 קובע כי חזקה על האדם שהוא רוצה להמשיך לחיות אלא אם כן הוכח אחרת
• חוק זכויות החולה סעיף 5 : מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש
• חוק זכויות החולה סעיף 11: בנסיבות שיש בהן לכאורה מצב חירום רפואי או סכנה חמורה, והתבקש מטפל או מוסד רפואי לתת טיפול רפואי לאדם, יבדוק אותו המטפל ויטפל בו ככל יכולתו.
• החוק הפלילי 309(4) עבירת הריגה היא – כאשר אדם, במעשהו , או במחדלו, החיש מותו של אדם הסובל ממחלה או פגיעה שבכל מקרה הייתה גורמת למותו גם לולא מעשהו או מחדלו זה
• החוק הפלילי 368(ד)(ב) החובה של רופא, אחות ועוד אנשי צוות לדווח למשטרה כשיש יסוד סביר לחשוב שנעברה עבירה בחסר ישע

בחרתי להציג זאת דרך הדוגמא של מ.א. ז"ל, חולה בן ה-83 מדימונה, גמלאי של הקמ"ג, שאתרע מזלו להיות מטופל בבית החולים סורוקה בבאר שבע ביום מסוים ובמשמרת מסוימת במיון

מ.א. ז"ל סבל מכמה מחלות כרוניות שלא מעט אנשים בגילו חיים עימן את חייהם – במסגרת האפשר. למשל מחלת לב איסכמית ואי ספיקת כליות כרונית.

בטרם פטירתו המצערת הוא אושפז ל- 4 ימים במחלקה פנימית א' בבית החולים סורוקה ושוחרר, לפי הרשום בתיק הרפואי במצב יציב, והוסע באמבולנס פרטי לבית אבות בשעה 1030 . לימים יודה ד"ר דודסון, מנהל בית החולים סורוקה באותה עת, כי לא היה צריך לשחררו מאשפוז.

מ.א. האומלל מגיע לבית האבות כ- 20 דקות אח"כ, שם רופא בית האבות מקבל את פניו ונחרד לגלות שמ.א. מתקשה בנשימה עם רוויון חמצן בדם של 56% (תקין צריך להיות מינימום 92%) ולחץ דמו כל כך נמוך שלא ניתן בכלל למדוד אותו. הוא מורה מייד להחזירו לבית חולים סורוקה, ומ.א. מגיע למיון סורוקה בשעה 11:12.

האחות שמקבלת אותו במיון מתרשמת שמצבו חמור ומייד קוראת ל-2 הרופאות ד"ר אסטיס וד"ר ל. ושואלת אותן מה לעשות.

בקבלתו למיון שמו לב שעל עורו של מ.א. "כתמי-שיש" (קוטיס מרמורטה) – מה שמלמד כי החולה בהלם עמוק עם זרימת דם אפסית לעור. עוד התרשמו שנשימותיו כבדות ושהוא ממש מתקשה לנשום (ד"ר אסטיס תיארה זאת ג"גאספינג").

ד"ר אסטיס : "אני לא ממיתה חולים"

שתיהן רוצות להכניסו מיידית לטיפול בחדר טיפול נמרץ שיש במיון ("חדר הלם") בו יש את כל הציוד להחייאת חולים במצב קשה כגון מכונות הנשמה מסוגים שונים, מוניטורים מסוגים שונים, תרופות החייאה, מכונת רנטגן , אולטראסאונד, מכונת בדיקות דם דחופות ועוד. לחדר הלם נכנסות  בד"כ שתי אחיות ו 1-2 רופאים לפחות.

חדר ההלם בסורוקה הוא מהגדולים והמשוכללים בארץ.

חדר הלם – כל מיטה מצוידת בטיפול להחייאה וניטור אינטנסיבי

הרופאות כאמור רוצות לתת למ.א. טיפול מציל חיים כמו הנשמה, דופמין (תרופה להעלאת לחץ דם) ואף מכות חשמל ("שוקים") אם יהיה צורך.

ד"ר שוורצפוקס, מנהל המיון, עובר במקום, שומע זאת ונוזף בהן – "מה פתאום הנשמה, לא צריך להנשים חולים כאלו , זאת בעיה של המחלקה" ולוקח תחת אחריותו את הטיפול בו. בבית המשפט התברר כי ד"ר שוורצפוקס לא ערך כלל בדיקה גופנית יסודית למ.א. – כפי שהיה מצופה שיעשה רופא מורשה לחולה במצב קריטי, בוודאי אם הוא בדרג מנהל המיון. גם לא עשו למ.א. אקג או בדיקות דם או צילום רנטגן דחוף. כל מה שעשה ז"ר שוורצפוקס זה לתת הוראה לאחיות לתת למ.א. עירוי נוזלים ואנטיביוטיקה – מה שמ.א. האומלל קיבל בפועל רק כעבור חצי שעה, מספר דקות לפני שהחזיר את נשימתו לבוראו.

נדגים על ציר הזמן מה כן ניתן היה לתת למ.א. ז"ל בין השעה 11:12 לבין השעה 11:42 בה יצא מחדר המיון בסורוקה אל מותו (בצבע ירוק) , לעומת מה הוא קיבל בפועל בשלושים הדקות האחרונות עת נאבק על חייו (צבע אדום):

אבל המחדל לא הסתיים בכך.

זילות ערך חייו של מ.א.  ממשיכה גם בהעברתו למחלקה – ד"ר שוורצפוקס  מורה להעבירו חזרה למחלקה ממנה שוחרר, פנימית א'. קיימים נהלים ברורים הן של משרד הבריאות והן של בית חולים סורוקה איך מעבירים חולים במצב קריטי ממיון למחלקת אשפוז. הדגש בנהלים אלו הוא על כך שמהלך ההעברה הוא שלב קירטי בו עלול מצב החולה להתדרדר בתנאים שהם פחות נוחים לייצוב מצבו ולכן את החולה הלא יציב צריך ללוות צוות מיומן של רופא מנוסה בהחייאה ממיון או טיפול נמרץ עם אחות מנוסה. אבל ד"ר שוורצפוקס הורה שאת מ.א. ז"ל ילוו אך ורק סטאז'ר, שהיה בשבוע השני להתנסותו במיון, וסניטר. מ.א. ז"ל הגיע למחלקה פנימית א' כשהוא ללא דופק וללא נשימה. ע"פ ד"ר אסטיס הסטז'ר, כשחזר למיון אמר, " הגענו לשם באסיסטולה (דום לב), לא ידעתי מה לעשות".

מרגע זה התחילה שרשרת הטיוח:

דבר האירוע החמור הובא לידיעת מנכ"ל קופת חולים כללית (הבעלים של בי"ח סורוקה) באותה עת – אלי דפס. הוא הסתפק בדווח המקרה לחברת הביטוח של הקופה (באמצעות סוכנות מדנס) וכך במשך חודשים לא נעשתה שום בדיקה מקצועית של מהלך הטיפול המזעזע במ.א. ז"ל.

בהמשך יודה קב"ט  הכללית כי עובד הקופה (כללית) שסבור כי נעשתה עבירה פלילית במתקני הכללית – רשאי לפנות למשטרת ישראל וזאת בניגוד לטענת ד"ר אהוד דודסון כי אסור לעובד לפנות למשטרת ישראל !

בהמשך, כשתחקירן העיתון ידיעות אחרונות החל להפנות שאלות לדוברות בי"ח סורוקה, לקראת פירסום התחקיר שערך מיהר אלי דפס לפנות למנהל בית החולים באותה עת – ד"ר אהוד דודסון ואף נפגש עם שר הבריאות באותה עת – יעקב ליצמן.

במקביל אישר אלי דפס מהלך של "חיסול" מוסר המידע – אני – בהאשמה של "מעילה באמון" , ופיטוריו כחודש לאחר פירסום התחקיר.

לזכותה של משטרת ישראל יאמר כי שלחה מכתב בו היא מודה לי שהעברתי לה את המידע והיא תחקרה את שתי הרופאות תוך שהיא מזהירה אותן לבל לשוחח על כך עם איש.

ד"ר דודסון הטיל על ד"ר רויטל לוי חברוני, כיום מנהלת בי"ח יוספטל באילת, ובאותה עת סגניתו האחראית על הגנה מתביעות רשלנות להוביל את מהלך ההגנה על סורוקה. לצורך כך,  למרות האזהרה החמורה ממשטרת ישראל היא כן זימנה את 2 הרופאות לשיחה עימה, בעוד המשטרה חוקרת את הפרשה. היא תירצה מעשה זה המגיע כדי שיבוש הליכי חקירה בכך שמישהו עלום מהמשטרה "אישר" לה זאת. היא לא הצליחה להציג שום אישור שכזה. וצריך להבין, מדובר בחקירת מעסיק את העובדים שלו בחשד לעבירה פלילית של מנהל מחלקה בשעה שהמשטרה חוקרת את הפרשה.

מתוך תחושת חרדה החליטו בסורוקה לשכור בתשלום שירותיהם של 2 מנהלי מחלקות מיון אחרות שהיו מחבריו של ד"ר דודסון – ד"ר עזיז דראושה וד"ר רוטנברג (בחקירתו בבית המשפט הוא קרא להם "החבר'ה") שעברו על ניירת מהאירוע הנ"ל  ששלחה להם ד"ר רויטל לוי חברוני (הם לא ביקרו במיון ולא תשאלו איש מהצוות)  ועל סמך זה פסקו (לא בתצהיר לבית משפט) כי ד"ר שוורצפוקס טיפל למופת וכי טיפול אחר לא היה מציל את החולה. הטיעון שהטיפול של ד"ר שוורצפוקס היה נכון – כי טיפול אחר לא היה מציל אותו הוא נבוב ונוגד את האג'נדה של צוותי רפואת החירום. שהרי אין מדובר בחולה המוכר למיון שציווה בחייו לא להחיותו או שמשפחתו/אפוטרופוס שלו ביקשו לא לחיותו ולתת לו למות בשלווה עם עירוי מורפיום. ברפואה דחופה אינך יודע בהרבה מקרים מה הרקע של החולה ומה בקשתו – ולכן כשמגיע חולה בהלם/במצב חירום אתה קודם כל מנסה לייצב את מצבו. בספר הקרדיולוגיה ברנוולד המשמש את המתמחים ברפואת הלב כדי לקבל תואר מומחה, מהדורת 2022, מצוטט הנתון המדהים הבא: שיעור הקשישים לאחר החייאה מחוץ לבית החולים שישתחררו אח"כ בחיים מבית החולים הוא בסה"כ 9.4%. כלומר על כל 10 קשישים שיעברו החייאה – רק אחד ינצל. ובכל זאת פוסקים עורכי הספר כי :"גיל מבוגר הוא רק מדד חלש לאי הישרדות ולכן אסור שיהיה סיבה שלא לעשות החייאה" . מ.א לא רצה למות וגם משפחתו לא רצתה שימות, אי-הניסיון לתת למ.א צ'אנס להינצל ולהקל את סיבלו בחצי השעה בה הוא פירפר בין חיים למוות, זה העוול הנפשע שעשה ד"ר שוורצפוקס לחולה תוך הפרת שבועת הרופא העברי, הפרת כללי האתיקה הרפואית של הר"י, עבירה על חוק זכויות החולה, עבירה על חוק החולה הנוטה למות ועבירה על החוק הפלילי.

שותפה לטיוח הייתה חברת הביטוח של הכללית. ד"ר דודסון הודה בבית המשפט כי עו"ד חדווה לוין, נציגת המבטח, הייתה שותפה בניסוח התגובות לעיתון בעניין הפרשה.

כלומר לפנינו מקרה חמור בו ניתן טיפול חסר ולכאורה לא מקצועי, תוך ביטויים לא הולמים ולא מכבדים את כבוד האדם של מנהל המיון בסורוקה ובמקביל נעברו כל החוקים שנועדו להגן על זכויות החולה בהיותו במצב חירום רפואי כשמנהל בית החולים סורוקה, ד"ר דודסון, מטייח את הפרשה (הוא יודה בהמשך בבית המשפט שמדיניותו הייתה לא לפרסם אירועים העלולים לפגוע בשמו הטוב של בית החולים אלא להכין תוכנית מיגרה לפעולה במידה ויחשפו), גם מנכ"ל קופת חולים כללית, אלי דפס – הבעלים של בית החולים סורוקה, מטייח את הפרשה כבר מראשיתה בבחירתו לתת לה טיפול של חברת הביטוח ולא לחקור אותה מקצועית כשהם שניהם נעזרים בסמנכ"ל משאבי אנוש – גדי כהן, וביועץ המשפטי של הכללית – עו"ד יצחק לוי, עם עו"ד חיצונית גלית גולן כדי להיפטר ממי שדיווח להם על מה שקרה.

פרשת החולה ט.ס.:

הגב' טס, בת 78, הגיעה למיון בסביבות 1 בלילה  שבין יום חמישי לשישי עם כאב בטן. היא טופלה, שוחררה כעבור שעתיים, אך נשארה לישון במיון והועברה למשמרת בוקר בשעה 0800. הרופא שהועברה לטיפולו היה דן שוורצפוקס והוא החליט שניתן לשחררה הביתה.

כמה ימים אח"כ, אחת האחיות שטיפלה בה באה אלי אובדת עצות וסיפרה לי כי ליבה כבד ואיננה שלמה עם מה שראתה במהלך הטיפול בטס. לדבריה, ביום האירוע, אחרי שד"ר שוורצפוקס הורה לשחרר את טס לביתה, בסביבות השעה 0910, החלו להופיע סימנים שהיא בהלם חמור– לחץ דם נמוך, דופק מהיר , מזיעה, מתנשמת ומבולבלת.  ד"ר  שוורצפוקס  נתן הוראה  לתת לה עירוי נוזלים, אנטיביוטיקה ולאשפזה במחלקה פנימית. הוא, עד כמה שניתן להבין, לא בדק אותה בכלל .

ס' המשיכה להוריד לחץ דם, ונעשתה עוד יותר שקועה – הצוות פנה שוב ושוב לד"ר שוורצפוקס כדי שיגש אליה אך הוא פטר זאת באומרו – היות שהיא מגיבה לקריאת שמה לא ייתכן שהיא בשוק, "תחליפו מד לחץ דם".

בשעה 0950  ( 40 דקות אחרי שס' הייתה כבר בהלם) החלו האחיות לנקוט יוזמה ודיברו בינן לבין עצמן (בקול רם) שיש להעבירה לחדר הלם. באותו זמן עבר ד"ר ז' ליד מיטתה והודיע לד"ר שוורצפוקס שיש להכניס את ס' לחדר הלם. ד"ר ז' נכנס עימה.

ס' שהתה בחדר הלם עוד כשעה ונפטרה.

בעקבות פנייתי למנהלת היחידה לניהול סיכונים בהנהלת קופת חולים  ובעקבות תלונת המשפחה הוקמה ועדת בדיקה.

את דו"ח הוועדה תיארה המנהלת הארצית של היחידה לניהול סיכונים בקופת חולים כללית כ"דו"ח נוקב, מטריד, הם עלו על נקודות מאוד משמעותיות בעבודת המיון …שאם היו שואלים אותי יום לפני זה הייתי אומרת שאין מצב, שזה בטוח אחרת"

גם ד"ר שוורצפוקס יודה בהמשך כי "מהרגע שהבנתי מה שקרה עם הגברת ס.ט. אני הבנתי שיש לי לקונה ביום שישי " ובהמשך "זאת תקלה שלקחתי אותה מאוד לתשומת ליבי בעקבות הדוח הזה"

ד"ר רוויטל לוי חברוני – מי שהיום מנהלת בית החולים יוספטל ובעבר הייתה מנהלת היחידה לניהול סיכונים בסורוקה ומי שהתגייסה להגן על ד"ר שוורצפוקס, החליטה , במעטה של בדיקה "יסודית" כביכול שעשתה, להודיע למשרד הבריאות כי האשמתי אשמת שווא את ד"ר שוורצפוקס ובדתה שקרים כאילו הייתי נוכח בעצמי במיון בעת ההתדרדרות הפתאומית במצבה של ט.ס. ולא עזרתי לטפל בה. רק בחקירתה בבית המשפט הודתה כי לא אמרה אמת, וכלל לא הייתי במיון בשעת האירוע, אבל היא לא חשבה ולא עדכנה  עד היום את משרד הבריאות על המידע הלא נכון שבמכתבה .

 ועוד פרשה בה מככב מנהל המיון החדש (בזמנו) ד"ר דן שוורצפקס" – היכן צריך להיות מטופל חולה עם התקף לב (MI) מסוג שנקרא NSTE ובקיצור NSTEMI

הסבר קצר: קיימים 2 סוגי התקפי לב עיקריים שמבדילים ביניהם ע"פ תרשים האק"ג. האחד STEMI והשני NSTEMI. כל חולה עם התקף לב צריך להיות מטופל במיון כשהוא שוכב במיטה ומחובר למוניטור לב מהחשש שתופענה בפתאומיות הפרעות קצב מסכנות חיים בליבו שעלולות להוביל למותו אם לא יטופל מייד.

חדרי המיון בארץ מחולקים לאגפים. אגף החולים הקלים שממתינים ומטופלים בכיסא – מה שנקרא בסורוקה מיון מהלכים, בזמנו היה מרוחק מאוד מהמיון העיקרי, ואגף החולים היותר מורכבים – מה שנקרא מיון פנימי בו החולים שכובים במיטות וחלקם מחוברים למוניטורים היוצאים מהקיר ומתחברים במקביל למסך ניטור מרכזי בתחנת האחיות/הרופאים.

ברוב המיונים יש עוד אגפים כגון כירורגי/אורתופדי

כדי לקבל ציונים גבוהים במדדי השהייה הקצרה של חולים במיון החליט ד"ר שוורצפוקס שגם חולים עם התקף לב מסוג NSTEMI יטופלו בישיבה בכיסא וללא ניטור. זוהי החלטה שמנוגדת לכל כללי הטיפול הרפואי הנכון במיון שנקבעו לפני הגעתו. הכללים נקבעו לאחר ניסיון של שנים רבות על ידי מנהלים קודמים שמומחים בתחום הרפואה הדחופה (=מיון), תחום שד"ר שוורצפוקס איננו מומחה בו.

מיון מהלכים – אין מיטות להשכבת חולים

כדי "להוכיח" שהחלטתו נכונה הצהיר ד"ר שוורצפוקס שהוא שוחח עליה עם ד"ר קובי אסף – מנהל מיון הדסה עין כרם,  מומחה לרפואה דחופה בעצמו ומאבות המקצוע בארץ וזה האחרון בירך עליה והסכים עימה.

כפי שניתן לראות בשיחה שנערכה עם ד"ר אסף הוא שולל מכל וכל את התפיסה של ד"ר שוורצפוקס וטוען בתוקף שהוא, ד"ר שוורצפוקס,  כלל לא דיבר עימו.

על כך נאמר – לשקר אין רגליים.

וציטוט נוסף המלמד על אומרו – פרשת האסיר הביטחוני עם דלקת תוספתן (אפנדיציטיס)

במקרה זה, שאחד הרופאים חשף בפניי,  ד"ר שוורצפוקס חשף בפני עובדיו את תפיסת עולמו המעוותת. אסיר אובחן במיון סורוקה כסובל מדלקת תוספתן ומאושפז למחלקה כירורגית לניתוח. ד"ר שוורצפוקס מביע את דעתו לפני הצוות כי חבל שגילו שיש לו תוספתן מזוהם ושזה לא נשאר בבטנו של האסיר (אפנדיציטיס שלא מטופלת עלולה להוביל לנמק בבטן ולמוות).

ועוד סוגיה – מי מינה את ד"ר דן שוורצפוקס למנהל המיון בסורוקה?

ד"ר דן שוורצפוקס – כזכור, איננו מומחה ברפואה דחופה, מומחיות הנדרשת לפחות 5 שנים למי שממונה למנהל מיון . ד"ר שוורצפוקס מונה, בניגוד לנהלים, ע"פ החלטתו של מנהל בי"ח חולים סורוקה דאז – ד"ר אהוד דודסון.

כדי לחזק את חשיבות מינויו הצהיר ד"ר שוורצפוקס שהוא מינוי אישי של ,לא פחות ולא יותר, מנכ"ל הכללית אלי דפס– הבעלים של בי"ח סורוקה (ועוד כ- 10 בתי חולים גדולים בארץ).

אלי דפס התנער לחלוטין מהצהרה זו.

כל התיאורים הנ"ל מלמדים על בעיה קשה של אמינות ואתיקה אצל ד"ר דן שוורצפוקס ועל מערכת ניהולית בעייתית, בצורה עדינה, בקופת חולים כללית המשקיעה את כל משאביה בטיוח והסתרת טעויות ניהוליות שעלולות לפגוע – אם לא כבר פגעו – בחיי אדם.

מסיבות אלו נדרשת מערכת בדיקה חיצונית בחשד למקרי רשלנות פושעת של רופאים-מנהלים.

משאיר לך הקורא.ת להסיק